ספר חנוך והברית החדשה

״חנוך השביעי לאדם ניבא״, כותב מחבר איגרת יהודה, ומצטט מתוך ספר שאינו נמצא בשום תנ״ך ובשום ברית חדשה של ימינו.

זו בעיה שהעסיקה מלומדים נוצרים במשך דורות. איגרת יהודה היא חלק מכתבי הקודש של הכנסייה, והספר שהיא מצטטת, ספר חנוך, הוצא מהם. האיגרת נשארה בפנים, והמקור שלה נשאר בחוץ.

הציטוט המפורש

איגרת יהודה היא מן הקצרות שבספרי הברית החדשה, עמוד אחד בסך הכול. מחברה מזהיר מפני מורי שקר, ולחיזוק דבריו הוא מביא נבואה. ״חנוך השביעי לאדם״, הוא כותב, ניבא על אנשים כאלה ואמר שה׳ בא עם רבבות קדושיו לעשות משפט בכול. המילים לקוחות, כמעט אחת לאחת, מן הפרק הראשון של ספר חנוך:

וְהִנֵּה הוּא בָּא, וְעִמּוֹ רִבְבוֹת קְדוֹשִׁים, לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט. הוּא יַכְרִית אֶת הָרְשָׁעִים, וְיוֹכִיחַ כָּל בָּשָׂר עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הַחוֹטְאִים וְהָרְשָׁעִים, וְעַל כָּל אֲשֶׁר הִרְשִׁיעוּ לְפָנָיו.

ספר חנוך א׳, פרק א, פסוק 9

שימו לב למה שהמחבר אינו עושה. הוא אינו אומר ״כפי שכתוב בספר אחד״. הוא אומר שחנוך ״ניבא״. מבחינתו, אלה דברי נבואה של אדם שחי לפני המבול, והם ראויים לציטוט בדיוק כמו דברי ישעיהו.

המלאכים האסורים

הציטוט אינו העקבה היחידה. באותה איגרת, כמה פסוקים קודם לכן, נזכרים מלאכים שלא שמרו על מקומם ועזבו את מעונם, ועל כן הם שמורים בכבלי עולם, באפלה, עד משפט היום הגדול. מי שקרא את ספר חנוך מזהה מיד את המלאכים השומרים, שירדו אל הר חרמון ונאסרו מתחת לגבעות הארץ.

האיגרת השנייה של פטרוס חוזרת על אותו עניין, ומוסיפה פרט מעניין. לתיאור המקום שבו נכלאו המלאכים היא משתמשת במילה יוונית שנגזרה מ״טרטרוס״, הבור העמוק שבו כלאו אלי יוון את הטיטנים. המיתולוגיה היוונית והאגדה היהודית נפגשות כאן במילה אחת.

וגם באיגרת הראשונה של פטרוס יש משפט סתום, שהעסיק פרשנים רבים: המשיח הלך ובישר ״לרוחות אשר במשמר״, שלא שמעו בימי נח. חוקרים רבים סבורים שגם כאן הכוונה לאסירים של ספר חנוך.

בן האדם

הקשר המרתק ביותר, וגם השנוי ביותר במחלוקת, נוגע לשתי מילים: בן האדם. בבשורות ישו מכנה כך את עצמו שוב ושוב, ומדבר על היום שבו בן האדם יישב על כיסא כבודו וישפוט את העמים.

הכינוי אינו חדש. מקורו בחזון שבספר דניאל, שבו נראה ״כבר אנש״, כדמות אדם, בא עם ענני השמיים. אלא שבין ספר דניאל לבשורות עומד חיבור נוסף: ספר המשלים, החלק השני של ספר חנוך א׳. שם בן האדם כבר איננו דימוי חולף. הוא דמות של ממש, שקיימת עוד לפני בריאת העולם:

בְּטֶרֶם נִבְרְאוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַמַּזָּלוֹת, בְּטֶרֶם נַעֲשׂוּ כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, נִקְרָא שְׁמוֹ לִפְנֵי אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת.

ספר חנוך א׳, פרק מח, פסוק 3

בהמשך הספר הדמות הזאת יושבת על כיסא הכבוד, והמלכים והתקיפים של הארץ עומדים לפניה למשפט. הדמיון לבשורות קשה להתעלם ממנו.

האם מחברי הבשורות הכירו את ספר המשלים? על כך החוקרים חלוקים. ספר המשלים הוא החלק היחיד של ספר חנוך שלא נמצא בקומראן, וזמנו אינו ודאי. רבים מתארכים אותו לסביבות ראשית הספירה, כלומר לפני הבשורות או בסמוך להן. מה שאפשר לומר בביטחון הוא דבר צנוע יותר, וחשוב לא פחות: הרעיון של שופט שמימי המכונה בן האדם היה קיים בעולם היהודי של אותם ימים. הנצרות לא המציאה אותו. היא ירשה אותו.

הדים נוספים

מי שמכיר את ספר חנוך שומע אותו במקומות נוספים. כשישו אומר שבתחיית המתים אין נושאים נשים, כי בני האדם יהיו כמלאכים בשמיים, הוא מניח הנחה שספר חנוך מנסח במפורש: למלאכים לא ניתנו נשים, מפני שהם רוחניים וחיים לעולם. המשל על העשיר והעני שמתו, ותהום גדולה מפרידה ביניהם, מזכיר את המדורים הנפרדים של נפשות המתים. וחזון יוחנן, עם הכיסא, הספרים הנפתחים ואגם האש, כתוב באותה שפה של חזיונות שבה כתוב ספר חנוך.

אין פירוש הדבר שכל אלה נלקחו ממנו. ספר חנוך והברית החדשה צמחו מאותה קרקע, היהדות של סוף ימי בית שני, על מלאכיה, על ציפייתה ליום הדין ועל חזיונותיה. ובכל זאת, החוקר האנגלי רוברט צ׳רלס, שתרגם את הספר בראשית המאה העשרים, העריך שהשפעתו על הברית החדשה גדולה מזו של כל שאר הספרים החיצונים גם יחד.

מאהבה לחשד

הנוצרים הראשונים קראו בספר חנוך ברצון. חיבור נוצרי קדום, איגרת בר נבא, מצטט ממנו כמכתבי קודש. אבות כנסייה מן המאה השנייה השתמשו בסיפור המלאכים שירדו כדי להסביר מאין באו השדים והאלילים. וטרטוליאנוס, שחי בצפון אפריקה סביב שנת מאתיים, הגן על הספר בלהט. אם יהודה השליח מצטט אותו, טען, מי אנחנו שנדחה אותו? הוא אף הציע הסבר כיצד שרד הספר את המבול: נח, נינו של חנוך, יכול היה לשמור את המסורת בזיכרונו.

אלא שבמאה הרביעית השתנתה הרוח. הכנסייה גיבשה את רשימת ספרי הקודש שלה, וספר חנוך לא נכלל בה. אוגוסטינוס הודה שאי אפשר להכחיש שחנוך כתב דברי אלוהים, שהרי איגרת יהודה אומרת זאת. ובכל זאת, קבע, הכתבים המיוחסים לו עתיקים מכדי שאפשר יהיה לסמוך עליהם. הירונימוס, מתרגם כתבי הקודש ללטינית, מספר שהיו מי שביקשו לדחות בגלל הציטוט הזה את איגרת יהודה עצמה.

בסופו של דבר נמצאה פשרה שקטה. האיגרת נשארה, והספר שהיא מצטטת הוצא. רק כנסייה אחת סירבה לפשרה, הכנסייה האתיופית, ובזכותה שרד הספר.

מה מלמד ציטוט אחד

את כתבי הקודש של כל דת מקובל לדמיין כקבוצה סגורה, שגבולותיה היו ברורים מן ההתחלה. ציטוט אחד באיגרת קצרה מספיק כדי לערער את התמונה הזאת. כשנכתבה איגרת יהודה, הגבולות עוד לא היו במקומם. יהודי שהאמין בישו יכול היה לצטט את חנוך באותה נשימה שבה ציטט את משה, ואיש לא הרים גבה.

הגבולות שורטטו אחר כך, בידי אנשים אחרים, מסיבות אחרות. הציטוט נשאר במקומו, כמו חלון קטן שנשכח פתוח. מי שמציץ דרכו רואה עולם שבו ספר חנוך עוד היה, בפשטות, חלק מן הספרייה.