אליעזר גולדשמידט: בן ה-21 שהחזיר את ספר חנוך לעברית

ברלין, סוף המאה התשע עשרה. צעיר בן עשרים ואחת יושב בחדר שכור. על השולחן שלפניו מונח ספר בכתב שרק קומץ אנשים באירופה מסוגלים לקרוא. הוא טובל את העט בדיו, ומתחיל לכתוב בעברית של התנ״ך: ״ויהי בימים ההמה״.

הספר יראה אור בשנת 1892. הצעיר הוא אליעזר גולדשמידט, והספר שהוא מתרגם נכתב בידי יהודים בארץ ישראל יותר מאלפיים שנה קודם לכן, ולא נקרא בלשונם מאז ימי קדם. אפשר לומר שהוא עוסק בהשבת אבדה, באיחור ניכר.

מי היה אליעזר גולדשמידט

אליעזר גולדשמידט, שנודע באירופה בשם לזרוס גולדשמידט, נולד בשנת 1871 בעיירה פלונגיאן שבליטא. בנעוריו למד בישיבת סלובודקה, מן הישיבות החשובות בעולם התורה הליטאי. בשנת 1888, והוא בן שבע עשרה, הגיע לברלין והחל ללמוד לשונות המזרח באוניברסיטה.

המעבר הזה, מבית המדרש אל האוניברסיטה, לא היה נדיר באותם ימים. מה שהיה נדיר הוא התחום שבחר. במקום להתמקד בערבית או בארמית, כמצופה מבחור ישיבה לשעבר, התמסר גולדשמידט לגעז, לשונה העתיקה של אתיופיה. מורו היה אוגוסט דילמן, גדול חוקרי האתיופית של המאה התשע עשרה, והאיש שפרסם ארבעים שנה קודם לכן את המהדורה המדעית של ספר חנוך.

כך נפגשו בחדר אחד שני דברים שלא נפגשו קודם לכן: ידיעה עמוקה של העברית על כל רבדיה, וידיעה של השפה היחידה שבה שרד ספר חנוך בשלמותו.

״משפת הכושים לשפת העברים״

התרגום יצא לאור בברלין בשנת תרנ״ב, 1892. בשער הספר נכתב שהמחבר ״תרגם משפת הכושים לשפת העברים, והוסיף עליו מבוא, הערות ובאורים״. גולדשמידט לא הסתפק בתרגום. הוא צירף מבוא על תולדות הספר והערות לאורך הטקסט, ופתח את המהדורה בהקדשה ובשיר, כמנהג הספרים העבריים של זמנו.

חשוב להבין מה היה החידוש. עד אז יכול היה קורא עברי להכיר את ספר חנוך רק מכלי שני, דרך תרגומים לגרמנית או לאנגלית. גולדשמידט דילג על התחנות האלה ותרגם ישירות מן הנוסח האתיופי. זה היה התרגום העברי הראשון של הספר, והוא נעשה בידי אדם שעוד לא מלאו לו עשרים ושתיים.

עברית של תנ״ך

ההחלטה המעניינת ביותר של גולדשמידט נוגעת לסגנון. הוא יכול היה לתרגם ללשון חכמים, או לעברית המשכילית של ימיו. הוא בחר בלשון המקרא, על צורות הפועל המיוחדות לה. כך נשמעת אצלו ירידת המלאכים:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵמָּה, כַּאֲשֶׁר רַבּוּ בְּנֵי הָאָדָם, וַתִּוָּלַדְנָה לָהֶם בְּנוֹת יָפוֹת וְנָאוֹת. וַיִּרְאוּ אוֹתָן הַמַּלְאָכִים בְּנֵי הַשָּׁמַיִם, וַיַּחְמְדוּ אוֹתָן.

ספר חנוך א׳, פרק ו, פסוקים 1 ו-2, בתרגום גולדשמידט

הבחירה הזאת אינה רק עניין של טעם. גולדשמידט הבין שספר חנוך נכתב כהמשך לספר בראשית, ושקוראיו הראשונים שמעו בו את קול המקרא. תרגום ללשון המקרא מחזיר לספר את הצליל שהיה לו. מי שקורא את הפסוקים האלה מרגיש לרגע שהוא קורא פרק אבוד מן התורה, וזו בדיוק ההרגשה שהמחברים הקדומים ביקשו ליצור.

ולשם השוואה, כך נשמעים אותם פסוקים בנוסח בעברית של ימינו, המבוסס על תרגומו:

בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר רַבּוּ בְּנֵי הָאָדָם, נוֹלְדוּ לָהֶם בָּנוֹת יָפוֹת וְנָאוֹת. הַמַּלְאָכִים, בְּנֵי הַשָּׁמַיִם, רָאוּ אוֹתָן וְחָמְדוּ אוֹתָן.

ספר חנוך א׳, פרק ו, פסוקים 1 ו-2, בעברית של ימינו

ספר עברי בעולם שעוד לא דיבר עברית

כדאי לזכור באיזה עולם יצא התרגום לאור. בשנת 1892 העברית עדיין לא הייתה שפת דיבור. אליעזר בן־יהודה ישב בירושלים וניסה לשכנע את שכניו לדבר בה עם ילדיהם, ורוב קוראי העברית הכירו אותה מן הסידור, מבית המדרש ומן העיתונות המשכילית. מי שתרגם אז ספר עתיק לעברית לא יכול היה לצפות לקהל גדול. הוא כתב בשביל קומץ קוראים, ובשביל עתיד שלא היה ברור שיגיע.

העתיד הגיע. היום קוראים בתרגומו אנשים שהעברית היא שפת אמם, דבר שגולדשמידט עצמו, בחדרו בברלין, יכול היה רק לקוות לו.

האיש שתרגם את התלמוד לבדו

ספר חנוך היה רק ההתחלה. בשנים שאחריו פרסם גולדשמידט מחקרים על הספרות האתיופית ותרגומים של חיבורים עבריים קדומים. ואז, בשנת 1897, התחיל במפעל שרוב האנשים לא היו מעיזים אפילו לתכנן: תרגום מלא של התלמוד הבבלי לגרמנית.

התלמוד הבבלי הוא אחד החיבורים הארוכים והקשים שנכתבו אי פעם, אלפי דפים של משא ומתן בעברית ובארמית. מפעלים מן הסוג הזה נעשים בדרך כלל בידי צוותים. גולדשמידט עשה זאת לבדו. הכרך האחרון יצא בשנת 1935, שלושים ושמונה שנים אחרי הראשון. זה היה התרגום השלם הראשון של התלמוד הבבלי לשפה אירופית.

אנחנו נוטים לחשוב על מתרגמים כעל אנשים שקטים, שעומדים בצד ונותנים לאחרים לדבר. חייו של גולדשמידט מזכירים שתרגום יכול להיות גם מעשה של עקשנות כמעט בלתי נתפסת.

ברלין, לונדון

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזב גולדשמידט את גרמניה ועבר לאנגליה. הוא היה אז בן שישים ושתיים, וחלק גדול ממפעל חייו נכתב בשפה של המדינה שגירשה אותו. הוא נפטר בלונדון בשנת 1950.

יש אירוניה מרה בכך שהאיש שהקדיש עשרות שנים לפתיחת התלמוד בפני קוראי הגרמנית נאלץ להשלים את עבודתו בגלות ממנה.

למה התרגום שלו עדיין חשוב

עברו יותר ממאה ושלושים שנה מאז יצא התרגום בברלין. בינתיים התגלו קטעי הספר בארמית במערות קומראן, נוספו תרגומים ומחקרים, והעברית עצמה השתנתה מאוד. ובכל זאת, תרגומו של גולדשמידט נשאר נקודת המוצא של כל קורא עברי.

שלוש סיבות לכך. הוא נעשה ישירות מגעז, בידי תלמידו של גדול המומחים לנוסח האתיופי. הוא נכתב בעברית מקראית מדויקת ויפה, שמתאימה לספר כמו כפפה. והוא היה הראשון. המהדורות שבאתר הזה נשענות עליו: האחת מגישה את תרגומו עצמו, מנוקד ומפוסק, והאחרת מעבירה אותו לעברית של ימינו.

ספר חנוך נכתב בארמית, שרד בגעז, התפרסם באנגלית ונחקר בגרמנית. כדי שיחזור לעברית נדרש בחור אחד מליטא, שלמד אתיופית בברלין. ההיסטוריה של הספרים, כך מתברר, תלויה לעיתים קרובות באנשים שנמצאים במקום הלא צפוי, עם הידע הלא צפוי, בגיל שבו עוד לא יודעים שהמשימה גדולה מדי.