ספר חנוך ומגילות ים המלח

אלפי חתיכות של פאזל, שפוכות על שולחן. אין קופסה, ואין תמונה שמראה מה אמור להתקבל. החתיכות שייכות לכמה מאות פאזלים שונים, שהתערבבו זה בזה. רובן חסרות. חלקן קטנות מציפורן.

כך נראתה העבודה של החוקרים שישבו בשנות החמישים של המאה העשרים במוזיאון בירושלים המזרחית, מול הממצאים ממערה 4 בקומראן. בין אלפי קרעי הקלף שעל השולחנות הסתתרו גם שרידיו של ספר שאיש לא ראה בשפת המקור שלו קרוב לאלפיים שנה.

מה נמצא בקומראן

מגילות ים המלח התגלו החל משנת 1947 במערות שליד חורבת קומראן, בחוף הצפוני־מערבי של ים המלח. מערה 4, שהתגלתה בשנת 1952, הייתה העשירה מכולן: נמצאו בה אלפי קרעים ממאות כתבי יד.

בין הקרעים האלה זוהו שרידים מאחד עשר כתבי יד שונים של ספר חנוך א׳, כולם בארמית. שבעה מהם מכילים חלקים מספר העירים, מספר החלומות ומאיגרת חנוך. ארבעה אחרים מכילים את ספר המאורות, החלק האסטרונומי של הספר. אף אחד מהם אינו שלם. מדובר בקרעים, לפעמים שורות אחדות ולפעמים מילים בודדות. הם שרדו בזכות האקלים היבש של מדבר יהודה. במקום לח יותר לא היה נשאר מהם דבר.

לשם השוואה, מרוב ספרי התנ״ך נמצאו בקומראן פחות עותקים. מי שגר שם, או מי שהטמין שם את ספרייתו, קרא בספר חנוך הרבה.

עשרים וארבע שנים של המתנה

את קטעי ספר חנוך קיבל לטיפולו יוזף מיליק, כומר ומלומד יליד פולין, שנחשב למפענח המוכשר ביותר בצוות המגילות. העבודה הייתה איטית להחריד. היה צריך לזהות אילו קרעים שייכים לאותו כתב יד, לקרוא אותיות מטושטשות, ולהתאים כל שבר למקומו בעזרת התרגום האתיופי והקטעים היווניים.

המהדורה המלאה יצאה לאור רק בשנת 1976, עשרים וארבע שנים אחרי הגילוי. אפשר לכעוס על העיכוב, ורבים כעסו. אפשר גם לזכור שמיליק עבד מול פירורים, ושאת רוב המשפטים היה עליו לשחזר ממילה או שתיים.

הגילוי הראשון: השפה

עד קומראן הכיר העולם את ספר חנוך בעיקר בגעז, לשונה העתיקה של אתיופיה, ובקטעים ביוונית. חוקרים שיערו שהמקור נכתב בעברית או בארמית, והתווכחו על כך דורות. הקרעים ממערה 4 הכריעו את הוויכוח: הספר, או לפחות רובו, נכתב בארמית, השפה המדוברת של יהודי ארץ ישראל בימי בית שני.

יש בכך משהו מרגש. ספר שנדד מארמית ליוונית, מיוונית לגעז, ומגעז לשפות אירופה, נמצא לבסוף בלשונו שלו, במרחק יום הליכה מירושלים.

הגילוי השני: הגיל

כתב היד הקדום ביותר של ספר המאורות מתוארך, לפי צורת האותיות, לסוף המאה השלישית או לראשית המאה השנייה לפני הספירה. גם העותק הקדום של ספר העירים הוא מן המחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה. כתב יד הוא תמיד העתקה של משהו קדום ממנו, ולכן החיבורים עצמם נכתבו עוד קודם, לכל המאוחר במאה השלישית לפני הספירה.

המשמעות אינה מובנת מאליה. היא אומרת שהחלקים הקדומים של ספר חנוך קדומים מספר דניאל, הספר המאוחר ביותר בתנ״ך. הסיפור על המלאכים שירדו אל הר חרמון אינו אגדה מאוחרת שצמחה בשולי המקרא. הוא נכתב כשהמקרא עצמו עוד לא נחתם.

הגילוי השלישי: מה שחסר

לפעמים הממצא החשוב ביותר הוא זה שלא נמצא. ספר חנוך שבידינו מורכב מחמישה חלקים. מארבעה מהם נמצאו קטעים בקומראן. מן החלק החמישי, ספר המשלים, פרקים לז עד עא, לא נמצאה אפילו שורה אחת.

זה אינו פרט שולי. ספר המשלים הוא החלק שבו מופיעה הדמות השמימית המכונה ״בן האדם״, והוא החלק שהעסיק יותר מכל את חוקרי הנצרות הקדומה. היעדרו מקומראן חיזק את הדעה שהוא החלק המאוחר ביותר בספר. חוקרים רבים מתארכים אותו לסוף המאה הראשונה לפני הספירה או למאה הראשונה לספירה, אם כי הוויכוח לא הוכרע.

במקומו נמצא בקומראן משהו אחר: כמה עותקים של חיבור ארמי שלא היה מוכר קודם לכן, ״ספר הענקים״. הוא מספר את סיפורם של ילדי המלאכים מנקודת מבטם, על חלומותיהם ועל פחדם מן המשפט המתקרב. מיליק אף הציע שבמקור עמד ספר הענקים במקומו של ספר המשלים, אם כי רוב החוקרים לא קיבלו את ההצעה.

הגילוי הרביעי: הנוסח האתיופי אמין

הייתה שאלה נוספת שריחפה מעל ספר חנוך. הנוסח המלא שלו הגיע אלינו דרך שני תרגומים, מארמית ליוונית ומיוונית לגעז, ודרך מאות שנים של העתקה. כמה מן המקור נשאר בו?

ההשוואה לקרעים הארמיים נתנה תשובה מרגיעה. ברוב המקומות הנוסח האתיופי נאמן למדי למקור. היוצא מן הכלל הוא ספר המאורות: הנוסח הארמי שלו היה ארוך ומפורט בהרבה, והמתרגמים, או המעתיקים, קיצרו אותו. מי שניסה פעם לקרוא טבלאות של זריחות ושקיעות יבין אותם.

מי קרא בספר חנוך בקומראן

המגילות מלמדות גם על הקוראים. האנשים שהחזיקו בספרייה הזאת נהגו לפי לוח שנה של שלוש מאות שישים וארבעה ימים, הלוח שספר חנוך מתאר בפירוט. הם העתיקו גם את ספר היובלים, שמסתמך על כתבי חנוך, ובאחד מחיבוריהם שלהם נזכרים ״עירי השמיים״ שנפלו. מגילה אחרת, שמרחיבה את סיפורי ספר בראשית, מספרת על לידתו המופלאה של נח בדומה לסוף ספר חנוך.

איננו יודעים בוודאות מי היו האנשים האלה. רוב החוקרים מזהים אותם עם האיסיים, כת שעליה סיפרו סופרים קדומים, ואחרים חולקים על כך. כך או כך, ספר חנוך לא היה אצלם קוריוז. הוא היה חלק מתמונת עולם שלמה, שכללה מלאכים, לוח שנה שמימי, וציפייה ליום דין קרוב.

דור רחוק שעוד יבוא

בפתיחת ספר חנוך אומר חנוך למי מיועדים דבריו:

דְּבָרַי מְכֻוָּנִים אֶל דּוֹר רָחוֹק שֶׁעוֹד יָבוֹא, וְלֹא אֶל הַדּוֹר הַזֶּה.

ספר חנוך א׳, פרק א, פסוק 2

מי שהעתיק את המילים האלה על קלף, והניח את המגילה במערה מעל ים המלח, לא יכול היה לדעת עד כמה רחוק יהיה הדור הזה. אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו אלה שמגלים את העבר. לפעמים נדמה שהעבר פשוט חיכה בסבלנות עד שנגיע.